היכל הדרקון
השמש נטתה לשקוע עת הגעתי אל העיירה ההיא. צללים ארוכים נמתחו על הרחובות, מן העצים ומצריח הכנסיה הישן. ריח הטחב עמד באוויר. הרחבה שמול מדרגות הכנסיה ריקה מאדם, ואין זכר לתושבי העיירה.
מכתב הביאני לכאן. עלה הדבר כי אחד, דוד רחוק, נאסף אל אבותיו בתחילת החורף וציין אותי כיורשו היחיד. בשלג בדרכים עיכב את המכתב עד לסוף הקיץ. ועתה, בשיא הסתיו, הגעתי אל העיירה לדעת מה פשר ירושה זו. איני מצפה לממון רב, מפני שעוד טרם יציאתי למדתי מהאטלס שבספריית הקולג' כי עיירה עניה היא זו. ואולם, המכתב הבטיח כי רק אני אוכל לרשת את אותו נפטר, וכי ירושה זו ערך לה שלא יפחת מחיי נצח בעולם הבא.
סובבתי ברחבת הכנסיה בחפשי נפש חיה. המכתב לא נקב בהנחיות כיצד לקבל את המגיע לי, מלבד כך שעלי להגיע. אבל איך אוכל להשיג את האוצר המובטח הזה, נשגב או נקלה ככל שיהיה, לולא אמצע אדם היודע דבר מה אודותיו? ואולי חסר טעם כל הדבר, התגנבה מחשבה לליבי. אולי אותו דוד כביכול היה אלא גוזמאי ששם אותי ללעג? הייתכן שהוא מתבונן בי מחלון נסתר ממש עכשיו, מחכה לראות את נפילתי בפח שטמן לי?
רוח החלה לנשוב, נושאת עמה ממרחק את ריח האוקינוס המלוח. המלח והלחות שבאוויר הכבידו על העיירה. עם השנים מפוררים הם כל קיר וכל משקוף, נותנים אחיזה לטחב ולחלודה ומכלים את עמל האדם.
אל הכנסיה! אמרתי בליבי. שם וודאי ימצאו בני העיירה. יום של חול הוא זה אמנם, אך הם אדוקים מאוד. לפחות כך שיערתי באותו הרגע. בעלייתי במדרגות ניכר החושך והשקט מפנים בית עבודת האל הקטן. חריקה צורמת הפתיעה אותי כשדחפתי את דלתות העץ הכבדות.
שמחתי ביופיו של בית האלוהים. ספסלים רקומים בפז ושני, עמודים עטורי זהב, וחלון ויטארז' מהודר מאחורי המזבח, מכניס אור צהוב ורך של שעת השקיעה. איזה ניגוד מרומם נפש לריקבון שאפפני אך לפני רגעים מצדן השני של הדלתות הכבדות. ואולם, הייתי כאן לבדי.
כשהתיישבתי על אחד הספסלים התרוממה לפתע עננת אבק מחניק וטחוב מהכרית המהודרת. העברתי את ידי על הספסל וחשתי עד כמה מכוסה אף הוא השכבת אבק לחה ועבה. פניתי את המזבח והבטתי היטב בכלים שעליו. קורי עכביש עבים התפתלו בתוך גביע הסקרמנט המוזהב. אחזתי בו להרימו אך כוח בלתי נראה הצמידו לטס הכסף שתחתיו. מאמץ נוסף גילה כתם יין קרוש שהדביק את הגביע.
בבית הקברות הקטן שצמוד לכנסיה לא מצאתי את שמו של אותו דוד רחוק. יתרה מכך, לא מצאתי אף שם. המצבות כולן ישנות ושחוקות כל כך שלא ניתן לפענח את שמות הנקברים. למרות פגעי הזמן, יכלתי להבחין בדמות דרקון רושף אש מעטרת את מקצתת המצבות. אך קבר טרי אין כאן.
לאן מכאן? אל נפשי שב החשש שמא נפלתי קורבן למהתתלה על חשבוני. חשתי שוב שאותו דוד כביכול ודאי צופה בי בהנאה מרושעת. שבתי על עקבותי לכיכר העיירה. השמש ירדה עוד וריח הפחם של עצי הסקה הנדלקים לעת ערב החל מתערב בריחות הים והמלח. ועד אותה השעה עדיין לא ראיתי איש מאנשי העיירה. אם כך, מי הוא המסיק את האחים בבתים?
נשימתי החלה להתקצר. לא ידעתי אם בגלל ריח העשן שנדמה לי הולך וכבד, או שמא התחושה שזוג עיניים נסתרות מלוות את תנועותי החלה לקנות לה שבת במחשבותי. המשכתי אל מעבר מקורה, והלחץ מסביב לליבי הלך והעמיק את אחיזתו.
רעש של רגליים ממהרות הסב את מבטי אל פינת הרחוב בקצה המעבר. הבחנתי בדמות לבושה בבגדים כשל המלחים יורדי האוקינוס, חובשת כיסוי ראש כחול. הדמות מיהרה ואני בעקבותיה. דחף לא יודע שלח אותי להיצמד אל קירות המבנים הישנים.
מאחורי פינת הסמטה ראיתי את הדמות דופקת על דלת אחד המבנים. הדלת נפתחה מבפנים והדמו חמקה במהירות פנימה. ליבי אמר לי כי זהו הסיכוי היחיד שלי לפענח את פשר הירושה המסתורית. אך היה זה אף למעלה מכך. דחף חדש ולא מוכר משכני אל הדלת. כאילו נעור בי איזה כוח קדום שלא ידעתי על קיומו ומשך אותי למרדף אחר דמות שראיתי רק את גבה אל עבר דבר מה גדול ממנה, גדול מהעיירה הזו, ואולי אף מהעולם הזה.
את מה שחיפשתי לא מצאתי. התפכחתי מהתחושה המשקרת שאחזה בי קודם. איך נתפסתי לשטות כזו? לרעיונות על כוחותת עתיקים ודבר מה גדול ממני או מהעולם הזה כולו? כמו הייתי ילד בבי הספר העממי המוקסם מהרפתקאות הנפרשות בין דפי הספרים שבספריה ומושך בכנף מעילם של המבוגרים לספר להם על פיה, שד או דרקון כאילו היו אמת לאמיתה. הרי נכנסתי אל בית רגיל, ריק כמעט למראה. כלי מטבח פשוטים, שולחן מטבח וכיסא. מלבד זאת, קירות חשופים ותו לו.
חשבתי שהנה הגיע מסעי זה לקיצו. אצא מהחדר, אשוב למלון בעיר ואשכח מהכל ומחר אסע הביתה. ריח העשן הלך והתגבר ומחשבה אחת לא נתנה לי מנוח: היכן הדמות הממהרת? מהיכן ריחות העשן? אין עשן בלי אש, ואין אש בלי מי שידליק אותה. החלטתי להתעכב עוד רגע או שניים. עצמתי עיניים, מחכה למשהו. למה חיכיתי לא ידעתי.
היה נדמה זה כאילו ריח העשן נובע ממש מן הקיר, מהתפר שבין הקירות בפינתת החדר. בחנתי את מפגש הקירות בתשומת לב. משב רוח חם ומלא עשן פרץ מבין סדק דק לכדי נימה שנמשך מעלה מהרצפה. הנחתי יד על הקיר בצמוד לסדק. הקיר זז.
דחפתי את הקיר בכוח רב. הדלת הנסתרת סבה על צירה ללא צליל כלל. משב הרוח החם התגבר ואיתו ריח העשן, חזק וצורב. דחפתי עוד באיטיות, כשאיני יודע מה מצפה לי מצדה השני של הדלת. ידעתי שפוסע אני אל ממלכת הסכנה. עתה, הרגשתי את אותו דחף קמאי לו בזתי רק לפני רגעים מספר, מתתעורר בכל כוחו ומשתלט על נפשי וליבי. דחפתי עוד.
משהגיעה הדלת אל מחצית מהלכה החל ונגלה לי פנים החדר. גם מפינה זו ומזווית חלקית ביותר, היה ניכר כי מדובר באולם עצום, גדול יותר מכנסיית העיירה. האולם היה חם ועשן התערבל סמוך לתקרה. קירות האולם שחורים כלילה, אך מוארים באור חזק שאת מקורו לא ראיתי עדיין. לאורך היקף הקירותת נמשך פס לבן מבהיק. ומעליו, אל מולי במדויק, ניצב קבוע בקיר מגן אבירים עצום ועליו משורטטת דמותו של דרקון נורא.
המשכתי פנימה אל ההיכל. דגלים אדומים עיטרו את היקפו, עמודים כבירים תמכו בקשתות הגג. דגלי דרקון כבדים ועבים השתלשלו מטה ממשקופי הקשתות המרכזיות. אל הקירות ואל העמודים הוצמדו מגיני אבירים נוספים נושאים איורים שונים ומשונים של הדרקון בתנוחות שונות: עולה מן האדמה, טס בשמים, חולש על כל הארץ.
ההיכל העצום הואר בסנוורים מחפץ או מתקן דמוי באר שניצב אל מול מרכזו של הקיר הרחוק. יכולתי לדמיין את האש חמה מכל אש, אשר ניחשתי ובוערת בוערת בתוך הבאר. האש הפיצה אור בהיר אל תקר החדר והדגלים והמגינים הכבדים מטילים צללים ארוכים על חלקם העליון של הקירות ועל התקרה, שלמרות והיו שחורים כולם מחומר שחור כל כך שמעולם לא ראיתי שכמותו, ולמרות העשן הסמיך סביב תתקרת החדר, חדר אור האש מבעד להם ושרטט צללים מתנועעים ברורים כל כך.
אבל הצללים נעו לא מפני הדגלים בלבד. את באר האש הקיפו שלוש דמויות. השתיים הרחוקות ממני חבשו קסדת פנים מלאה כשל אבירים. על חזותיהם רקומה דמות הדרקון וידיהן מושטות מעלה אל עבר באר האש. הדמות הקרובה עמדה בגבה אלי. על ראשה קסדה גדולה ומפוארת משל האחרות, מקושטת בציצות אדומו ולבנות. מגן פנים מחודד וכבד הסתיר את פני הדמות. איזה מן טקס הוא נסה ניסיתי להבין. ובעוד עיני מפענחות את מה שמולי, סבה הדמות בקסדה המעוטרת אלי.
“חיכינו לך" הוא אמר לי, ואז נקב בשמו של הדוד בר המינן. עד עלות השחר נמשך הטקס של כת הדרקון. כמשנה לכוהן הגדול, מילאתי את חובותי בשירת המזמורים העתיקים. יום חזרתו של אדוננו אל פני האדמה התקרב עוד כפסע, בזכות מעשינו. שאר חברי המסדר ממשיכים לקיים את הטקסים יום יום. ואילו אני כותב כאן בעיר הולדתי בעודי מחסל את רכושי ועסקי בדרכי להשתקע בעיירה ולשמש בתפקידי עד אשר ישוב אדוננו המלך הדרקון.
...
הבניה כולה
